נהרא נהרא ופשטיה
חולין נז ע"א
"אמר רב הונא אמר רב: שמוטת ירך בעוף כשרה.
א"ל רבה בר רב הונא לרב הונא, והא רבנן דאתו מפומבדיתא אמרו: רב יהודה משמיה דרב אמר שמוטת ירך בעוף - טרפה!
אמר ליה: ברי, נהרא נהרא ופשטיה".
פירוש: כל מקום ומנהגו, וכדלעיל במסכת חולין דף יח ע"ב.
וקשה, וכי במנהג הדבר תלוי?! הלא קיימת כאן סתירא בין המסירות מה אמר ומה היתה דעתו של רב!
קושיה זו היא שעמדה מול עיני רש"י, שפירש בד"ה נהרא:
"ורב כשרה סבירא ליה, וראה בני פומבדיתא שנהגו בו איסור ולא התירו בפניהם, ורב יהודה מפומבדיתא הוה וסבר דרב טרפה ס"ל".
חומרת בני פומבדיתא אכן היתה רק מחמת מנהג, לדברי רש"י. ורמז רש"י לדברי הגמרא במסכתות פסחים דף נא ע"א ונדרים דף טו ע"א:
"דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהם".
בדברי רש"י מבוארת ומדויקת הלשון – "רב הונא אמר רב" – רב הונא אמר מה ששמע מרב עצמו. לעומת – "רב יהודה משמיה דרב אמר" – רב יהודה אמר רק משמו של רב, רק מה שהבין בדעת רב מכלי שני.
ועדין קשה, הרי פשטות משמעות המילים "רב יהודה משמיה דרב אמר" היא, שרב יהודה אמר משמו של רב דברים שהוא אמר בפיו.
ועוד קשה, כיצד טעה רב יהודה כך בדעת רב, וכי לא עלה על דעתו שיתכן טעם לשתיקת רב, למרות שאיהו לא סבירה ליה? וכי לא ידע שדברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהם?
אלא ניתן לפרש באופן דומה לדברי רש"י.
דמחריא, אפסטיא, וטטלפוש (מסכתות עירובין דף ו ע"א; ודף ק ע"ב; וחולין דף קי ע"א) היו מקומות של עמי ארצות, ומזלזלים במצות. ודרכו של רב היתה להחמיר להם לעשות סייג להרחיקן מן העבירה (רש"י בעירובין שם) וכלשון רב הונא עצמו במסכת עירובין דף ו ע"א: "רב בקעה מצא, וגדר בה גדר".
ופומבדיתא גם היא היתה מפורסמת כעיר של אנשים מפוקפקים.
כך שטבעי שגם בפומבדיתא יחמיר רב, ויאמר להם זאת בפיו בפירוש. למרות שסבר שמהדין מותר.
מעתה מבואר שגם רב יהודה אמר דברים שאמר רב עצמו בפיו, אלא שאותה הוראה לא נאמרה אלא עבור בני פומבדיתא בלבד, מקומו של רב יהודה.
ולפי זה, אכן – נהרא נהרא ופשטיה, ובמנהגא תליא מילתא, כפי שתיקן להם רב.
