הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "חד אמר"; "רב אחא ורבינא"
[כללי פסיקה; אמוראים]
חולין מו ע"ב
"דאמר רבה: האי ריאה דאגליד כאהינא סומקא - כשרה, אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה - מגין, או לא מגין?
פליגי בה רב אחא ורבינא; חד אמר: לא מגין, וחד אמר: מגין, והלכתא: מגין, כדרב יוסף. דאמר רב יוסף: האי ריאה דאוושא; אי ידעינן היכא אוושא - מותבינן עלה גדפא, או רוקא, או גילא, אי מבצבצא - טרפה, ואי לא - כשרה; ואי לא ידעינן היכא אוושא - מייתינן מתיכלתא דמיא פשורי, ומותבינן לה בגוה; בחמימי לא - דכווצי, בקרירי לא - דמטרשי, אלא מותבינן בפשורי, ונפחינא לה; אי מבצבצא - טרפה, ואי לא - כשרה, תתאה אינקיב, עילאה לא אינקיב, והאי דאוושא - זיקא דביני ביני הוא."
1.
הגמרא מביאה מחלוקת בין רב אחא ורבינא בסגנון של "חד אמר".
2.
הביטוי "פליגי בה רב אחא ורבינא" מופיע בש"ס כ-20 פעם.
3.
"הליכות עולם", שער חמישי, סעיף ו:
בכל התורה כלה דפליגי רב אחא ורבינא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא וסימניך ח"ח, ח' דרב אחא ח' חומרא.
הלכתא כרבינא לקולא בר מתלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא, והלכתא כרב אחא לקולא וסימניהון אומצ"א ביע"י ומיזרק"י, וכולן הלכות קבועות הם בחולין פרק גיד הנשה (חולין דף צג ע"ב) יעויין שם ואין צורך לכותבן.
והני מילי כשחולקין הם בפני עצמם, אבל כשאחרים חולקים עמהם לא שייך למימר הכי כן ראיתי בתוספות. "
וראה, שם, ב"יבין שמועה", שם, כלל רנג
4.
ורש"י בחולין, שם, אומר:
בכל התורה כולה רב אחא ורבינא, חד אמר הכי וחד אמר הכי, בכולהו ההוא דמיקל - רבינא, וההוא דלחומרא - רב אחא"
לפי זה יוצא שצריך לפסוק בסוגייתנו כמיקל. ומדוע היו צריכים לפסוק כרב יוסף?
5.
תוספות מסכת חולין דף מו עמוד ב:
והלכתא מגין כדרב יוסף כו' - בכל דוכתי (לקמן חולין דף צג:) קי"ל כרבינא לקולא ולא הוצרך לפסוק כאן אלא משום דבעי לאתויי דרב יוסף.
תוס' אומר, שהפסיקה פה הובאה לצורך דיון בדינו של רב יוסף.
6.
וב"יד מלאכי" כללי התלמוד כלל תקסד:
רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. הני מילי בשאר דברים אבל באיסור אכילה גנאי הוא לישראל ליהנות מאיסור הניית שבת, דמשק אליעזר על חולין דף ל"ו א':
הוא אומר, שהכלל שהלכה כרבינא המיקל הוא רק במקום שלא באיסור אכילה, אבל בסוגייתנו, שמדובר באיסור אכילה אין כלל כזה, ולכן צריך את הפסיקה בגמרא כרב יוסף.
7.
אבל בכל אותם מקומות שהדעה שמקילה מזוהה בוודאות, מדוע הגמרא לא הציגה את שמו של רבינא במפורש ליד דעתו ונקטה באופן סתמי "חד אמר..."?
8.
ואפשר לומר: היתה מסורת תחילה "חד אמר... וחד אמר...", ולא ידעו מי אמר, ולאחר שבררו העניין נקבע הכלל שרבינא הוא זה שמיקל, וזה נקבע במסכת חולין.
9.
ואולי אפשר גם לומר: במחלוקת רבינא ורב אחא היתה הלכה צריכה להיות כרב אחא כנגד רבינא [לא נאריך עכשיו בדבר זהותו של "רב אחא". אם הוא אחרי רבינא אזי "הלכה כבתראי"], ולכן הגמרא לא רצתה לפסוק בניגוד לכלל הזה, ולכן היא סתמה "חד אמר..." והכריעה על פי הכלל שהלכה כמיקל.
10.
ונראה לומר עוד אפשרות, לפי מה שהבאנו כמה פעמים בשם הרב אבמסקי לגבי רב ושמואל, כך גם כאן. הגמרא קבעה נקודתית שההלכה בכל אותם מקומות כדעת המיקל, והיא רצתה שיהיה נאמן לכללים הידועים, ולכן החליטה שרבינא הוא שפסק את הדעה לקולא, והכלל הוא שרבינא ורב אחא ההלכה כרבינא.
