טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

משום דלא מטמא בכעדשה - עדשה תרבותית

"וצריכי: דאי אשמעינן טומאת מת, התם הוא דבעי הכשר, משום דלא מטמא בכעדשה, אבל שרץ דמטמא בכעדשה אימא לא ליבעי הכשר" (חולין, לו ע"ב).

פירוש: וצריכי [וצריכים] שניהם להיאמר, דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק בטומאת מת, היינו אומרים: התם הוא דבעי [שם הוא שצריך] האוכל הכשר, משום שטומאת מת קלה יותר, שהמת לא מטמא בשיעור קטן כעדשה, אלא רק בכזית, אבל שרץ שמטמא בכעדשה — אימא לא ליבעי [אמור שלא יצטרך] האוכל הכשר כדי להיטמא בו. ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בשרץ, היינו אומרים שדווקא לטומאת שרץ יש צורך בהכשר, משום שטומאתו קלה יותר, שהוא לא מטמא את הנוגע בו טומאת שבעה ימים, אבל מת שמטמא טומאת שבעה — אימא לא ליבעי [אמור שלא יצטרך] האוכל הכשר כדי להיטמא בו, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני הכתובים (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: עדשה תרבותית   שם באנגלית: Lentil, Daal   שם מדעי:  Lens culinaris - Lens esculenta

שמות נרדפים במקורות: טולפחי


נושא מרכזי: מהו גודלה המעשי של העדשה?


לפני שנפנה לברר מהו גדלה של עדשה נסקור את ההלכות שבהן היא משמשת כקנה מידה:

א. נפח העדשה משמש כיחידה מינימלית לטמא את הנוגע בדם או בבשר שרץ. אומרת הגמרא בחגיגה (יא ע"א): "טמאות: מיכתב כתיבן? לא נצרכא אלא לכעדשה מן השרץ דלא כתיבא, דתניא: בהם, יכול בכולן? תלמוד לומר מהם. יכול במקצתן? תלמוד לומר בהם. הא כיצד? עד שיגיע במקצתו שהוא ככולו, שיערו חכמים בכעדשה, שכן חומט תחלתו בכעדשה. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: כזנב הלטאה"(1). מפרש רש"י: "חומט - אומר אני שהוא מין שרץ שקורין לימג"א, הגדל בקליפה ההולכת ומעגלת תמיד כל כמה שגדל, ותחילת הניצר כקליפה של עדשה היא". התאור מתאים לקונכיה של חלזון כאשר הוא בוקע מביצתו. גודל זה עשוי להתאים לגדלה של עדשה או לפחות יכול להעניק לנו קנה מידה לסדר הגודל של העדשה.

ב. שטח העדשה הוא השיעור לטומאת נגעים: "בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה ושער לבן בתוך המחיה וכו'" (נגעים פ"ד מ"ו). יש הסוברים ששעור קרחה הוא כעדשה: "וכמה שיעור קרחה? רב הונא אומר: כדי שיראה מראשו, רבי יוחנן אומר משום ר"א ברבי שמעון: כגריס ... ואיכא דמפיק שתי שערות ומעייל בכעדשה, וסימנך: בהרת כגריס, ומחיה בכעדשה" (מכות כ ע"ב).

ג. העדשה משמשת לקביעת שטחו של הגריס שהוא ג' על ג' עדשות. "גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע. מקום הגריס תשע עדשות. מקום עדשה ארבעה שערות, נמצאו שלשים ושש שערות" (נגעים פ"ו מ"א). דעות רבות מובאות באחרונים ביחס לקשר בין הגריס והעדשה. מחלוקות אלו נובעות בעיקר מחילופי גרסאות במשנה בנגעים. יש הגורסים במקום "מקום הגריס תשע עדשות" שמקום הגריס הוא ט' על ט' עדשות. יש המחליפים עדשים בשעורות ויש המחליפים שערות בשעורות.

גודלה המעשי של העדשה נתון למחלוקת. למשל בשו"ת מהר"י ווייל סימן ס"ב נכתב ששיעור עדשה ושעורה שווה. לכאורה הדברים פשוטים שהרי המשנה ציינה ששעור העדשה הוא ארבע שערות אך נשאלת השאלה באיזה מקום בגוף משערים את מספר השערות שהרי אין צפיפותן שווה בכל המקומות. יש הסוברים שמשערים בשיער הראש וא"כ גודל העדשה קטן מאד ולדעת הרמ"א הכוונה לשערות הגוף. לחלק מהדעות משערים בשיער הזרוע. ראה סכום הדעות השונות בספר "מידות ושעורי תורה" של הרב ח. בניש (עמ' קמ"ז).
 

עדשה תרבותית - שיח בפריחה		עדשה תרבותית - גרגירים

הספקות והמחלוקות לגבי גודל העדשה מבטאות את המצב הקיים לגבי שיעורי תורה נוספים. קיימות מחלוקות לגבי אורכה של האמה, משקלו של ה"זית", נפחה של רביעית ועוד. למעשה ניתן לומר שאין שיעור תורה שיש לגביו הסכמה כללית. לחלק מהשיעורים אין משמעות מעשית לגבינו כמו למשל שיעור העדשה. אך קביעת גודלם של הזית והרביעית קשורה לחיי היום יום. נדמה לי שאין בעל משפחה שלא עסק בחישוב גדלו של ה"זית" בעת חלוקת המצות והמרור בליל הסדר. שאלה מעניינת שיש לשאול היא האם מדע הארכיאולוגיה עשוי לספק תשובות חד-משמעיות לספקות אלו? ברצוני להדגיש שאין ביכולתי וברצוני להתייחס בשורות הבאות להלכה למעשה אלא רק להציע חומר למחשבה למעיינים בשאלות אלו. בראש ובראשונה יש לתת את הדעת על הרלוונטיות של הממצא הארכיאולוגי לשאלות הלכתיות. בהקשר זה מעניינים דבריו של רב שרירא גאון והערתו של הרב קוק עליהם. אביא את דבריהם בלשונם:

באוצר הגאונים, חלק ד' הלכות יום טוב מובאת תשובה של רבי שרירא גאון שנשאל אם ניתן להעריך את משקל הזית והכותבת ושאר השיעורים "במשקל כספים של ערביים". תשובתו הייתה: "הוו יודעים שאין לאלו שיעורים במשקל בכסף לא במשנה ולא בתלמוד שלנו כל עיקר ואלו בקשו לתת שעור מן המשקל לדינרים היו עושים אלא שנתנו שיעור בביצים ופירות שמצויים תמיד ואין לחוש שנשתנו וכו'". על תשובה זו מעיר שם הרב קוק: " ... ושמעתי נאמנה שמצאו בזמן האחרון ביצים חנוטות במצרים שהמומחים מעידים ע"פ בחינות ברורות שהם ביצי תרנגולות וגדלם הוא כמו הביצים שבזמננו, וזה חיזוק גדול לדברי הגאון רבינו שרירא ז"ל". הערה זו נכתבה לאחר שהביא את דעת הצל"ח (פסחים קט"ז ע"ב) הסובר שהשיעורים בזמן הזה קטנו וביחוד הביצים ואת דעתם של החולקים עליו. הוא מביא את דבריו של בעל שו"ת תשובה מאהבה סימן שכ"ו הדוחה את דעתו של הצל"ח בטענה "שהוא ז"ל היה ארוך בדורו ומדד ע"פ אצבעותיו". נוכל להסיק מהדברים שייתכן וניתן להשתמש בגודל העדשה בימינו כמדד להעריך את גודלה בעבר דבר שניתן לבצע גם בעזרת עדשים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות.

כאמור, אחת מהשיטות שניתן להשתמש בהן לקביעת שיעורים היא מדידת שרידים ארכיאולוגיים מסוגים שונים. ניתן למשל לשער את אורכה של אמה אם ידוע לנו מעדויות הסטוריות המרחק בין שני מקומות יישוב בפרסאות או במילים שאותו ניתן לתרגם לאמות. סוג אחר של ממצאים מתואר במחקר שנערך על ידי פרופ' מרדכי כסלו מאוניברסיטת בר אילן. הוא השתמש באלפי גלעיני זיתים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות על מנת לקבוע את גדלו של ה"כזית". התברר שגלעינים אלו מייצגים זנים הקיימים עד היום. בעקבות ממצאים אלו התגלו בארץ עצים בני 1000 – 1700 שנה השייכים לאותם זנים וממשיכים להניב פירות בגודל דומה עד עצם היום הזה. בהסתמך על תצפיות אלו ניתן היה לקבוע שמשקלו המירבי של ה"זית" הוא כ – 5 גרם (בניגוד למשל לפסקו של הרב מרדכי אליהו ז"ל שמשקל ה"זית" הוא 27 גרם).

לפני שניתן למדוד את גודל העדשים יש לברר מהן העדשים הרלוונטיות לקביעת שיעור עדשה. המקורות לכך הם המשניות בכלים (פי"ז מ"ה-ח) האומרות: "הרמון שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני, כגרוגרת שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית ... כזית שאמרו לא גדול ולא קטן אלא בינוני זה אגורי ... כעדשה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית זו מצרית וכו'" ודברי הירושלמי (מעשרות פ"ה נב טור א' ה"ג): "אילו הן עדשים המצריות כל שגלגליהן חדין רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין להן צרורות וכו'". מהמשנה בכלים משתמעת גישה קבועה האומרת שהשיעורים של הפירות נקבעים לפי הפרי הבינוני. על פי גישה זו ייתכן וניתן לקבוע את גודל העדשה על פי מדידת קוטרם של העדשים (בני זמננו ומהעבר) וחישוב הממוצע. לגבי זהותן של העדשים המצריות מובאת בירושלמי (שם) מחלוקת האם הן בעלות גלגלים חדים או, לדעת רשב"ג, עדשים ללא צרורות. על פי פירושו של יהודה פליקס לירושלמי עדשים בעלות גלגלים חדים הן העדשים האדומות והקטנות בנות זמנינו שבהן שולי הזרע חדים. עדשים ללא צרורות הן עדשים מזן מצרי שבהן לא היה מעורב עפר כפי שמקובל בזנים האחרים בהם עקירת השיח גוררת איתה עפר. לפי פליקס מדובר בזן הניתק בקלות מהאדמה אך ייתכן גם שמדובר בזן שניתן היה לקצרו ולא היה צורך בייבוש. (ראה עוד במאמר "עדשים מקבל עליו רובע עפרורית לסאה").

בחפירות ארכיאולוגיות בארץ ובסביבתה הקרובה נמצאו שרידי עדשים מפוחמים וייתכן והם עשויים לתת לנו מושג על סדר גודל העדשים בתקופת חז"ל. ככלל ניתן היה לעקוב אחר תהליכי ביות העדשים מאב המוצא שלהם כאשר אחד ממסלולי ההתפתחות היה, כמו בקטניות אחרות, עליה בגודל הגרגירים. מוסכם לחלק את זני העדשים לשתי קבוצות מדורגות לפי גודל הגרעינים: א. עדשים בעלי גרעין קטן בעלי זרעים בקוטר 3-6 מ"מ. (תת מין microsperma) ב. עדשים בעלי גרעין גדול בעלי תרמילים גדולים יותר וזרעים בקוטר 6-9 מ"מ (תת מין macrosprema). מתייחסים לתת המין macrosperma כמתקדם יותר. ניתן למצוא אותם מאוחר יותר ברצפים ארכיאולוגיים (רק באלף הראשון לפני הספירה) וברור שהם כבר היו בימי חז"ל. ייתכן לאור זאת שהעדשה הבינונית היא בגבול בין שתי הקבוצות. אכן, מעניין שאחד מהפוסקים (שו"ת מעיל צדקה סימן כ"ז) קבע שגודל עדשה בינונית הוא 6-6.2 מ"מ.
 

(1) פירוש: שנינו במשנה כי אף טֻמְאוֹת יש להן על מי שיסמוכו. ושואלים: הלא מִיכְתַּב כְּתִיבָן [כתובות הן] ואינם צריכות סמיכה! ומשיבים: לֹא נִצְרְכָא [נצרכה] אֶלָּא לְלמדנו על כַּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ שהיא השיעור המצומצם לטומאת שרץ, דְּלָא כְּתִיבָא [שאינה כתובה]. דְּתַנְיָא [שכן שנינו בברייתא], נאמר בשרצים: "כל הנוגע בָּהֶם במותם יטמא" (ויקרא יא, לא), יָכוֹל בְּכוּלָּן שרק שרץ שלם מטמא, תַּלְמוּד לוֹמַר: "וכל אשר יפול עליו מֵהֶם במותם יטמא" (ויקרא יא, לב), "מהם" משמע אפילו חלק מהם, אולם אם מהם, יָכוֹל אפילו בְּמִקְצָתָן בכל שהוא תַּלְמוּד לוֹמַר: "בָּהֶם" שכוונתו בהם, בשלימותם. הָא [הרי] כֵּיצַד אתה מיישב את הסתירה? עַד שֶׁיַּגִּיעַ (שיגע) בְּמִקְצָתוֹ שֶׁהוּא כְּכוּלּוֹ. כלומר, בשיעור חשוב. ושִׁיעֲרוּ חֲכָמִים שיעור זה בְּכַעֲדָשָׁה, שֶׁכֵּן חוֹמֶט שהוא הקטן בין השרצים הללו תְּחִלָּתוֹ (תחילת בריאתו) הוא בִּכְגודל עֲדָשָׁה. ר' יוֹסִי בְּר' יְהוּדָה אוֹמֵר: השיעור לענין זה הוא כִּזְנַב הַלְּטָאָה, שהוא מקצתו הנחשב ככולו. שהוא חלק מן הלטאה, ומפרכס אף לאחר שנקטע, ומתוך שיש לו חיות מסויימת בפני עצמו שייך להגדירו כ"מקצתו שהוא ככולו". 
 

מקורות עיקריים:

מרדכי כסלו, כזית – פרי הזית כמידת נפח, תחומין כרך י' (עמ' 427)

לעיון נוסף:

בפורטל הדף היומי:
עדשים מקבל עליו רובע עפרורית לסאה
מה עדשה זו אין לה פה

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.