הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
כללי פסיקה: רבי יוחנן וריש לקיש
[אמוראים; כללי פסיקה]
חולין כט ע"ב
"אמר ר"ש בן לקיש משום לוי סבא: אינה לשחיטה אלא בסוף, ורבי יוחנן אמר: ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. אמר רבא: הכל מודים, היכא דשחט סימן אחד עובד כוכבים וסימן אחד ישראל שהיא פסולה, שהרי נעשה בה מעשה טרפה ביד עובד כוכבים, בעולת העוף נמי היכא דמליק סימן אחד למטה וסימן אחד למעלה - פסולה, שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף למטה, לא נחלקו אלא כגון ששחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים, למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף - מיחייב, למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף - לא מיחייב. א"ל רבה בר שימי: מר לא אמר הכי, ומנו? רב יוסף,"
1.
הגמרא מציינת מחלוקת אמוראים בקשר לשחיטה. בפשטות השאלה היא, מהו הרגע העיקרי שבו הפעולה מוגדרת כ"שחיטה", האם רק בסוף פעולת השחיטה או לכל אורך הפעולה.
2.
אחר כך יש מחלוקת אמוראים נוספת בין רבא לרב יוסף בהסבר המחלוקת היסודית בין ריש לקיש ולוי סבא.
3.
בסוגיה זו יש דיון ארוך בראשונים ובאחרונים בקשר להגדרת המחלוקת, ובאילו עניינים בדיוק היא שייכת.
4.
רמב"ם הלכות שחיטה פרק ד הלכה יג:
התחיל העכו"ם לשחוט מיעוט סימנין וגמר ישראל או התחיל ישראל וגמר העכו"ם פסולה, ישנה לשחיטתו מתחלה ועד סוף, אבל אם שחט העכו"ם דבר שאינו עושה אותו נבלה כגון ששחט חצי הגרגרת בלבד וגמר ישראל הרי זו כשרה.
הרמב"ם, בפשטות, פוסק שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף – כרבי יוחנן.
4.1
הערה: האחרונים דנים בלשון "ישנה לשחיטתו..." במקום "ישנה לשחיטה...", וראה ברמב"ם – מהדורת פרנקל – שגורס "ישנה לשחיטה", ומעיר, שם, ב"ילקוט שינויי נוסחאות" – עמוד תרטו – שכך הגירסא בכתבי יד.
5.
תוספות מסכת חולין דף כט עמוד ב:
אמר ר"ל משמיה דלוי סבא אינה לשחיטה אלא בסוף - אע"ג דרבא ס"ל הכי בפ"ב דזבחים דף ל. אפ"ה לא חשיב ליה בהדי תלת דהלכה כר"ל לגבי רבי יוחנן בריש פרק החולץ (יבמות דף לו.) משום דהך משמיה דלוי אמרה ר"ל.
תוס' אמנם מסכים שרבא פוסק כריש לקיש [באותו עניין במסכת זבחים], אולם הוא מעיר שרבא עצמו לא מונה את סוגיית השחיטה בין ההלכות שרבא קבע ככלל שהלכה בהם כריש לקיש. וההסבר לכך הוא שדברי ריש לקיש נאמרו משמו של לוי סבא ולא מעצמו.
5.1
משמע מתוס' הנ"ל, שלכאורה יש לפסוק כריש לקיש מפני שרבא – שהוא "בתראי" – סובר כריש לקיש.
6.
דברים דומים אומר התוס':
תוספות מסכת זבחים דף ל עמוד א:
סימן ראשון חוץ לזמנו - ודווקא סימן אחד דהוי דבר המסויים ומפגלין בחצי מתיר אבל אם אמר משהו ראשון חוץ לזמנו ומשהו שני חוץ למקומו לא הוי פיגול אע"ג דמפגלין בחצי מתיר כיון דלא הוי דבר המסוים ולא דמי לפסיעות
וא"ת דמשמע הכא דרבא סבירא ליה אינה לשחיטה אלא לבסוף והיינו כריש לקיש דפרק שני דחולין דף כט:)
ושמעינן ליה לרבא בפרק החולץ (יבמות דף לו.) דבכולי הש"ס הלכתא כרבי יוחנן לגבי ר"ל בר מתלת
ויש לומר דשאני הכא מדקאמר לה ר"ל משמיה דלוי סבא
7.
את דברי תוס' ניתן להבין בשני אופנים:
7.1
ריש לקיש "רק" אמר את דברי "לוי סבא" אבל הוא עצמו לא בהכרח סובר כמותו ואין קשר לדעתו האישית. וזהו משמעות הביטוי "אמר רב... משמיה ד...".
7.2
רבא עצמו סובר כ"לוי סבא", וזה שריש לקיש הביא את דבריו והוא אף סובר כמותו [וזה משמעות הביטוי "אמר רב... משמיה ד..."] לא גורע מהאפשרות שהלכה כריש לקיש, אולם בכל זאת דבריו מסוד זה לא נכללים ברשימה של שלושת הדברים שבהם הלכה כריש לקיש, מפני באותה רשימה מתייחסת רק לדברים שריש לקיש חידש מעצמו.
7.3
וראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד פו.
8.
ונראה להעיר: לוי סבא היה אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון ["אטלס עץ חיים", כרך דף עמוד 248]. בפשטות ריש לקיש הכירו ואולי אף היה תלמידו, ומדוע הלשון בגמרא היא: "אמר רבי שמעון בן לקיש משום לוי סבא", ולא: "אמר רבי שמעון בן לקיש אמר לוי סבא".
8.1
אלא יש לומר, שריש לקיש לא שמע זאת באופן ישיר מלוי סבא, אלא רק מחכם אחר שהוא זה ששמע מלוי סבא עצמו.
8.2
ועל פי זה אולי ברורה יותר שיטת תוס' - שריש לקיש לא אמר את ההלכה מעצמו אלא משמו של לוי סבא - שמכיון שריש לקיש לא שמע ממנו באופן ישיר, לכן לא נקראת ההלכה על שמו של ריש לקיש, ולכן רבא לא הוסיף את ההלכה הזאת לרשימת שלושת ההלכות שבהן פסק הלכה כריש לקיש.
