ברוך המבדיל / הרב דוב ברקוביץ

חולין יט ע"ב - כו ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

שורת ההבחנות הסימטריות במחצית השנייה של הפרק הראשון במסכת חולין מעצימה את חשיבותה של ההבדלה בין קודש לחול ובין קודש לקודש

תופעה חוזרת במשנה היא קיבוץ הלכות מתחומים שונים בשל דמיון "צורני", תחבירי או סגנוני. דוגמה יפה נמצאת במחצית השנייה של הפרק הראשון במסכת חולין, במערכת שלמה של הנגדות הלכתיות בעלות סימטריה: X אינו Y, ולכן גם Y אינו X.

כדי להבין את סוד עריכתו של הקובץ ואת תפקידו בפרק שעיקרו הלכות שחיטה, תחילה יש לעמוד על סופו. המשנה האחרונה בפרק דנה במעברים בין ימי החולין לקדושת השבת. מוזכר בה מנהג התקיעות ביום שישי אחר הצהרים שמטרתן לעורר את הציבור להתנתק איש איש ממלאכתו ולהתעסק בהכנות לשבת, ומצוות ההבדלה של מוצאי שבת, ומוצג הכלל הבא לגבי מקרים שבהם השבת אינה באה מתוך ימי החול או אינה נמוגה אל תוכם, אלא יש יום טוב לפניה או לאחריה:

כל מקום שיש תקיעה (בכניסת השבת) – אין הבדלה;
וכל מקום שיש הבדלה (בצאתה) – אין תקיעה.
יום טוב שחל להיות בערב שבת – תוקעין ולא מבדילין
במוצאי שבת – מבדילין ולא תוקעין.

נמצא שכניסת השבת וצאתה אינן משתנות מפני היום-טוב. בכניסה תוקעין, וביציאה מבדילים (ומה שכתבו 'אין תוקעין' הכוונה היא לסמן את כניסת היום-טוב, אך כניסת שבת נותרת בתקיעה תמיד). אמנם, נוסח ההבדלה במוצאי שבת שחל בה יום טוב שונה מההבדלה במוצאי שבת רגילה:

כיצד מבדילין?
'המבדיל בין קודש לקודש'.
רבי דוסא אומר: 'בין קודש חמור לקודש קל'.

משמע - יש לאדם להיות מודע לא רק להבדלה שבין מרחבי הקודש למרחבי החול אלא גם להבדלה בין דרגות שונות שבקודש עצמו. שיטת רבי דוסא שנבחרה להיות סיומת לפרק מחדדת את העיקרון. אין להבדיל בין סוגים שונים של קודש בלשון כללית; יש לשים לב להבחנה בין "קודש חמור" של שבת לבין "קודש קל" של חג.

מהי השייכות של המעברים בין השבת לימי החול לפרק הראשון במסכת חולין? אי אפשר להתעלם מכך שהמסכת מהווה גם היא מעבר מקודש לחול, מהלכות עבודת הקרבנות במקדש המתבררות במסכתות זבחים ומנחות להלכות בשר החולין העולה על שולחן האדם. אך האם אפשר לייחס דרגות של חול וקודש לשחיטת חולין הנידונה בפרק הראשון?
 

דיאלקטיקה סימטרית

ה"גשר" בין הלכות שחיטת חולין הפותחות את הפרק לבין סדרת ההלכות שבקובץ במחצית השנייה שבו נמצא במשנה ד: "כשר בשחיטה (של בהמה) – פסול במליקה (של עופות); כשר במליקה – פסול בשחיטה". כוונת המשנה היא למקום השחיטה: בבהמה, שחיטה בצוואר מלפנים ומהצדדים – כשרה, ומהעורף – פסולה; לעומת זאת בעופות, מליקה בצוואר מלפנים ומהצדדים – פסולה, ומהעורף - כשרה.

מכאן ועד סוף הפרק המשנה מביאה סדרה של הלכות מתחומים שונים כאשר המכנה המשותף הנראה לעין הוא ניסוח הדומה לצורת ההבחנה בין שחיטה למליקה. למשל, "כשר בכוהנים (המשרתים במקדש גם מעל גיל חמישים) – פסול בלויים; כשר בלויים (בעל מום היכול לשמש בעבודת הלויים) - פסול בכוהנים".

צורת תחביר זו שנבחרה בכוונה על ידי עורך המשנה מבליטה את ההבדלה הסימטרית בין שני "עצמים" תורניים הנראים דומים – למשל, בין שחיטה למליקה ובין כוהנים ולויים. הצורה הדיאלקטית של הניסוח מחדדת את חדות ההבדלה ומהווה בסיס נאה לסיומת הפרק הדנה בברכת ההבדלה.

בסך הכול ישנן שתים עשרה דוגמאות המתחלקות לשלוש קבוצות של ארבעה ניסוחים דיאלקטיים. כל קבוצה מתחלקת גם היא לשני זוגות, חוץ מהקבוצה האחרונה שבה זוג אחד ושתי הלכות "יחידאיות":

קבוצה א: "הבדלות" בהלכות בית המקדש
קבוצה ב: "הבדלות" בהלכות הקשורות לפריפריה של בית המקדש
קבוצה ג: "הבדלות" בהלכות הקשורות להופעת הקודש ביחסי משפחה

"הכיוון" הברור במבנה של הקובץ הנו מהמקדש החוצה. קבוצה א דנה בהלכות המקדש דוגמת ההבדלים בין שחיטת בהמה למליקת עוף ובין כוהנים ולויים בשירות במקדש. קבוצה ב דנה בהלכות המקשרות אדם מן השורה למקדש - הלכות טומאה וטהרה והפרשת תרומות ומעשרות - על אף שאינן הלכות מקדש מצד עצמן. הקבוצה השלישית מבליטה את הופעת הקודש ביחסי המשפחה, כאשר תכונות של האחדה או פירוד קובעות את מידת קדושתם של יחסים אלו. גם הסיומת של הקובץ, דיני המעברים בין ימי חול, יום טוב ושבת, מדגישה את החלת הקודש בתוך החיים, מחוץ למקדש.
 

צמיחת ההבדלים

הקובץ כולו תובע מהאדם לדעת "להבדיל" – גם בין קודש לחול, גם בין קודש לקודש וגם בין ההבדלות הללו. בקבוצה א "ההבדלות" הן בין מליקת עופות לשחיטת בהמות; בין תורים לבין בני יונה בהקרבת קרבנות עוף – התורים הגדולים (בגיל) כשרים להקרבה והקטנים פסולים, וההפך נכון בבני יונה; בין פרה אדומה (שחוטה) לעגלה ערופה - מטרת שתיהן לטפל בהופעת המוות (הפרה מטהרת מטומאת מת והעגלה מכפרת על רצח לא פתיר); ובין כוהנים הכשרים לשרת מעל גיל חמישים ולויים הפסולים בגיל זה.

כל ההלכות עוסקות בצמיחה פיזית, בגודל או בגיל מועדף בעבודה במקדש. המלאות הפיזית של הבהמה ושל התורים מבטאת סימן ברכה; הפרה, האמא, מסירה לחלוטין את השפעת הופעת המוות כאשר העגלה, הבת, רק מכסה על הדם הנקי הנשפך; גילם המבוגר של לויים עלול להפריע לשירותם - שירה ופתיחה וסגירה של השערים הכבדים, ואילו הגיל המבוגר של כוהנים עשוי להעצים את התכוונותם לשם שמים. יש גם לשים לב להנגדה הנוצרת בהלכות אלו – במקדש, המוות (של הקרבן) מעלה דבר מה בעולם כלפי מעלה; מחוצה לו, מותו של אדם יוצר טומאה חמורה המרחיקה מהמקדש ואף לעתים מהווה אירוע של אלימות שסופה רצח.

בקבוצה ב "ההבדלות" הן בין כלי חרס לכלים אחרים ובין כלי עץ לכלי מתכת בעניין הכשרתם לקבל טומאה; ובין שקדים מרים ומתוקים ובין תמד (יין עשוי מחרצנים וזגים) שלא החמיץ ושהחמיץ בעניין הפרשת תרומות ומעשרות.

כל ההלכות בקבוצה זו עוסקות בתהליכים - חלקם אנושיים-תרבותיים וחלקם טבעיים - המממשים סגולות הגלומות בטבע לכדי חפצים המשמשים את האדם. חומר גלם שבטבע אינו "מקבל טומאה" עד שאדם יוצר בו והופך אותו לכלי שימושי ו"מכשיר" אותו לכך. "ההבדלות" שבמשנה מבררות את התכונות השונות ההופכות חומר גלם ל"כלי" בחומרים שונים. חובת הפרשת תרומות ומעשרות חלה כאשר פרי בתהליך טבעי יוצא מגולמיותו ונעשה ראוי לאכילה. שקדים מרים ראויים לאכילה בעודם לא בשלים; שקדים מתוקים ראויים לאכילה בבשלותם. תמד שלא החמיץ נחשב עדיין רק כמים; תהליך ההתססה הופך את הנוזל לכדי "יין" החייב בהפרשת תרומות ומעשרות.

גם בקבוצה זו חוזרת אותה ההנגדה בין המקדש לבין הטומאה שהכרנו בקבוצה א. כאמור, היצירה האנושית ההופכת "טבע" ל"תרבות" הנה הבסיס להופעת הטומאה. לעומת זאת, תהליך חימוץ התמד המקביל לתהליך היצירה האנושית משפר את הנוזל לכדי משקה ומביא בשל כך להכרת קדימותו של המקדש כמכונן את הברכה בחיי האדם בהפרשת תרומות ומעשרות למשרתיו.
 

ניצולן של נשים

מה שורש ההנגדה בין התנועה בחיי האדם לכיוון המקדש לבין התנועה לכיוון הטומאה? ומה הקשר בין כל זה לשחיטת חולין? הקבוצה השלישית של ההלכות העוסקת בהאחדה ובפירוד בחיי משפחה ובצמיחת בנותיה מלמדת על כך.

ראשית נבחן יסוד האחווה במשפחה, המתבטא ב"קלבון" שהוא תוספת למחצית השקל שצריך לשלם מי שמביאה עבור הזולת (ולא נאריך בהסברת עניינו כאן). אחים שעדיין לא חלקו ביניהם ירושה שקיבלו מאביהם פטורים מתשלום ה'קלבון', שהרי הם דבקים ביסוד האחווה; אך משחלקו את נכסי אביהם הם הפכו לשותפים בנכסים והם חייבים בתשלום 'קלבון'.

הדוגמאות האחרות בקבוצה קשורות לקשרי נשים בגילאים שונים עם גברים שלא ברצונן:

כל מקום שיש מכר, אין קנס; וכל מקום שיש קנס, אין מכר
כל מקום שיש מאון, אין חליצה; וכל מקום שיש חליצה, אין מאון

הלכות אלו מדגימות פירוד ופגיעה בהופעת הקודש בחיי אדם. ה"הבדלה" הראשונה המוזכרת הינה בין "קטנה", שלאביה הזכות למכרה לשפחה, לבין "נערה", שלאביה הזכות לקבל את דמי הקנס אם נאנסה. "ההבדלה" השנייה הינה בין "נערה", בעלת זכות לבטל קידושין שנעשו עבורה שלא בהסכמתה כשהייתה קטנה, לבין "בוגרת", בעלת זכות החליצה ביבם שאינו רוצה ליבמה.

אב המוכר את בתו לעבדות, העלולה להפוך לאישות, ללא רצונה, פוגע קשות ביסוד האמון שבתשתית ההורות. אונס של קטנה מהווה פגיעה מהקשות ביותר בקדושת האישה ובקדושת ההתקשרות בין גברים ונשים. הניצול של קטנה הנמצאת במצב של תלות ופגיעות הועמד מול הנערה המתבגרת המממשת את זכותה לבטל את קידושיה שנעשו ללא הסכמתה כשהייתה קטנה, ומול הבוגרת המקיימת חליצה ליבם המסרב לשאת אותה. הן מבטאות את זכות ההתבגרות אצל אישה העומדת על כבודה ועל שמירת האישות המגולמת באישיותה, ומשחררות את עצמן ממצבי אישות שנכפו עליהן על ידי בני משפחתן (קידושי קטנה) ועל ידי שמים (ייבום).

לפנינו תמונות משפחתיות הקשורות להורות והתבגרות של בנות, ומתוכן מבצבץ שורש הקדושה והטומאה. רכושנות, מכירת קטנה ואונס מבטאים את האינטרסנטיות ואת התשוקה שאינן נשלטות – אלו שורשי המוות והטומאה. הדעת הבאה לאדם מתוך התבגרות, וגילוי האחד שבשורש חיי משפחה תקינים – אלו מהווים ביטוי לשכינה שבמקדש והם שורשי הופעת הקודש בחיי האדם.
 

שחיטת שבת

ואיך ניגש אדם לשחוט בהמה לשם סיפוק תאוות הבשר? פתוחות לפניו שלוש אפשרויות:

- כיום חול שבו עיקר עיסוקו הוא במלאכה וביצירה, מה שעלול, אם לא ייזהר, להביא לרכושנות ולאינטרסנטיות ואף לכוחניות. שחיטת חולין כזו תהפוך לאינוס ולרצח - ברוך המבדיל בין קודש לחול.

- כיום טוב שבו הוא מחבר בין עונג גשמי לעונג רוחני. שחיטת חולין כזו מעצימה את הקודש – ברוך המבדיל בין קודש חמור במקדש לבין קודש קל בביתו של אדם.

- כשבת שבו מתגלה יסוד האחד בעולם של פירוד – בבית, ביחסי משפחה ובקהילה. שחיטת חולין כזו מעלה יצור חי לשורשו מתוך ההכרה שהכול בא ממנו ושב אליו.

ברוך המאחד בין קדושת שבת לקדושת השחיטה. ואולי, זה בלתי אפשרי.