סקר
איזה דפוס אני מעדיף?
טלמן
וגשל
עוז והדר
מסורת הש"ס


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "רב אשי" – "עורך הגמרא" - "סתמא דגמרא" 

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

חולין ב ע"א-ע"ב


"א"ל: אנא שחיטתן כשרה קשיא לי, מדקתני שחיטתן כשר' דיעבד, מכלל דהכל לכתחלה הוא, דאי דיעבד, תרתי דיעבד למה לי?"

בתחילת הסוגיה הקשתה הגמרא, שלשון המשנה "הכל שוחטין" משמע לכתחילה, והלשון במשנה "ושחיטתן כשרה" – משמע רק בדיעבד, והגמרא האריכה בדיון עד שהתברר שהקושיה איננה נכונה, ולבסוף באר רב אשי את הקושיה ואמר זאת בלשון "אנא שחיטתן כשרה קשיא לי". משמע מהגמרא שגם את הקושיה בתחילת הסוגיה הקשה רב אשי עצמו.

מסביר זאת תוספות מסכת חולין דף ב עמוד ב :

אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי - משמע שרב אשי הקשה אותה קושיא ואע"פ שהיא סוגיית הגמרא ומכאן ראיה שרב אשי סידר הגמרא אע"ג דאביי ורבא נמי אתו לשנויי הך קושיא והם קדמו הרבה לרב אשי שמא גם בימיהם הקשוה כבר.

ובלשון דומה בשאר ראשונים [ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד יג]. ננסה להביר את דברי תוס'. הקושיה הראשונה בגמרא גם נאמרה על ידי רב אשי ונאמרה בלשון "סתמית" ללא שמו של רב אשי. ולמעשה כל השאלות בש"ס וכל הדיונים בש"ס הם של רב אשי עצמו. לכן רב אשי [בשמו המפורש] מסביר את דברי עצמו [שנאמרו ב"סתמא" בתחילת הסוגיה]. וממשיך תוס' ושואל: אם רב אשי הקשה את הקושיה כיצד יתכן שרבא אביי שקדמו לרב אשי יישבו את הקושיה של רב אשי? עונה תוס', שהקושיה היתה ידועה כבר בזמנם של אביי ורבא.
תשובה עקרונית זו של תוס' עונה על סוגיות רבות מאד בהם חוזרת התופעה שאמורא "מוקדם" משיב על קושיה של אמורא "מאוחר".

בכל אופן יש לעורר שאלה על שיטת תוס': מדוע אי אפשר לומר, שבאמת לא רב אשי הקשה את הקושיה הראשונה בסוגיה. את הקושיה העלו "בני הישיבה", ורב אשי – בסוף הסוגיה – אומר "קשיא לי", כלומר, אני הייתי מקשה כך וכך...

נבדוק בדברי השל"ה - כללי התלמוד (יא) כלל ה"א :

יז. כסדרן. וענין הסדרן נקרא 'הא', כי הוא לשון הנה והזמנה, כמו 'הא לכם זרע' (בראשית מז, כג), והוא ענין מסודר.
דרך המסדר ידוע הוא לכל, שרב אשי סידר הגמרא, כמו שהביאו התוספות בריש חולין ובשבת פרק קמא (ט ב ד"ה בתספורת), ושאר דוכתי. זה לשון רש"י ריש השוכר את הפועלים (בבא מציעא פו א ד"ה סוף הוראה), על הא דאמר רב אשי ורבינא סוף הוראה, כל האמוראים עד ימיהם לא היתה גמרא על הסדר, אלא כשהיתה שאלה נשאלת בטעם המשנה בבית המדרש, או שאלה על מעשה המאורע [בדין ממון או איסור והיתר], כל אחד [ואחד] אומר טעמו. ורב אשי ורבינא סידרו שמועות האמוראים שלפניהם, וקבעו על סדר המסכתות כל אחד ואחד אצל המשנה הראויה [והשנויה לה].
והקשו קושיות שיש להשיב, ופירוקים שראויין לתרץ, הם והאמוראים שעמהם, וקבעו הכל בגמרא: מיתבי, ורמינהי, ואיבעיא להו. והתירוצים שעליהם מה ששיירו אותם שלפניהם, ואותם שאמרו לפניהם הקושיות והתירוצים לא קבעום בגמרא על סדר המסכתות והמשנה שסידר [רבי], ובאו רב אשי ורבינא וקבעום, עכ"ל (רש"י).

עד כאן ה 'של"ה' ציטט את דברי רש"י.

השל"ה – כפי שמצטט את רש"י - מתאר את עבודת רב אשי ורבינא כעורכי הש"ס באופן גורף ומקיף.

והשל"ה מרחיב בדברי רש"י - כללי התלמוד (יא) כלל ה"א :

ריח. וכתב בשארית יוסף (נתיב הפירוש ד"ה הדרך השלישי): וקשה לי דבפרק כירה (שבת) דף מ"ג (א) פורסין מחצלת על גבי [כוורת] דבורים בשבת, הקשה רב עוקבא לרב אשי, והשיב סתמא דגמרא לא נצרכה וכו', ובסוף הסוגיא מביא תירוץ רב אשי,
ועל זה כתבו התוספות (מג ב ד"ה רב אשי) וזה לשונם: מסתמא רב אשי השיב מיד [כן] לרב עוקבא כששאלו, אלא שסידר הגמרא תירוץ שלו תחילה וכו'. ואם רב אשי הוא המסדר והוא בסוף הביא תירוצו, מה הוא זה שאמר שמסדר הגמרא תירוץ שלו, והלא רב אשי הוא המסדר. ודוחק הוא לומר דתירוץ שלו חוזר לרב עוקבא, דהוא אמר לה והוא מתרץ לה, ועם כל זה שאל דעת רב אשי.
ועם מה שפירש רש"י (בבא מציעא פו א) לעיל (אות ריז) אפשר לתרץ דקרי גמרא למה שהקשו הראשונים ותרצו על אותה שאלה, ורב אשי סידרו כמו שמצאו, ואחר זה בא בזמנו רב עוקבא והקשה אותה קושיא, ורב אשי השיב מיד, אבל כאשר קבע הדברים קבע ראשונה מה שמצא מן הראשונים.

הוא מסביר, ש"גמרא" היא דברי האמוראים ששאלו והשיבו [המשא ומתן בתלמוד], ורב אשי "סידרו כמו שמצאו", כלומר רב אשי ציטט את דברי האמוראים [גם אם לא נאמרו בשמותיהם]. ואחר כך בא גם "אמורא" מסויים והעיר מה שהעיר [כלומר הוא העיר על דברים "קודמים" ולא על דברי "רב אשי".]

והשל"ה [בשם ה"שארית ישראל"] ממשיך:

אי נמי מה שאמר שסידר הגמרא תירוץ שלו מיירי על בני הישיבה אשר לפניו, והם השיבו אותו תירוץ שמביא הגמרא סתמא, ורב אשי קבעו באותו סגנון. ומצינו דסתמא דגמרא מקרי בני הישיבה, שהרי על הא דתנן (שבת ט ב) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה, הביא סתמא דגמרא אוקימתא אחת, ואחריה דעת רב אחא בר יעקב. וכתב הרא"ש שם (פ"א סימן י"ח) דהלכה כלישנא קמא, דסתמא דגמרא קאמר לה, דהיינו רב אשי [דהוא בתראה שסידר הש"ס], ובסוף לשונו הביא דעת רבינו יונה דפסק כלישנא בתרא, משום דלישנא קמא לאו רב אשי אמרה אלא בני הישיבה, שנשאו ונתנו בדבר ועמדו בקושיא, והוצרכו לתרץ בדוחק שלא יצאו [חלוקים] מבית המדרש, עד שמצא רב אחא בר יעקב שינוייא (דחיקא) [רויחא], עד כאן (דברי הרא"ש). ולפי זה נאמר דתרי סתמא דגמרא נינהו, חדא מבני הישיבה, וחדא מרב אשי הוא כפי דעת הקדוש ההוא רבינו יונה, עד כאן לשונו.

כנראה מה שהסברתי בסעיף הקודם מתאים לתחילת דבריו כאן, שה"סתמא דגמרא" הם "בני הישיבה", והוא מביר שיש בזה מחלוקת ראשוים האם "סתמא דגמרא: הם "בני הישיבה, או "רב אשי".

ואולי יש לומר, כל "סתמא דגמרא" הוא "רב אשי", ורק כאשר שמו של רב אשי מוזכר במפורש, הרי שה"סתמא דגמרא" הם "בני הישיבה".

ואפשר אף להרחיב ולומר כך: כל "סתמא דגמרא" נערך על ידי רב אשי עצמו, וכאשר נאמר בגמרא במפורש "רב אשי" הכוונה היא לאחת משתי האפשרויות:
א. רב אשי בדעת יחיד/מיעוט.
ב. להיפך "רב אשי" – הכוונה לבית דינו של רב אשי – והלכה כמותו.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר