שולחנו של אדם מכפר עליו
מנחות צז ע"א
"(יחזקאל מא, כב) הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ וְאָרְכּוֹ שְׁתַּיִם אַמּוֹת וּמִקְצֹעוֹתָיו לוֹ וְאָרְכּוֹ וְקִירֹתָיו עֵץ וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'.
פתח במזבח וסיים בשולחן!
ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו: בזמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים - שולחנו של אדם מכפר עליו".
כיצד שולחנו של אדם מכפר עליו? וכי מצוה יש באכילתו?!
ואכן פירש רש"י: "שולחנו של אדם מכפר עליו - דנותן פרוסה לאורחים".
וכן פירש רבינו גרשום: "שלחנו מכפר. להכנסת אורחין".
ורש"י במסכת חגיגה דף כז ע"א: "בהכנסת אורחין".
כלומר שמתכפר לו רק בזכות מצוות הצדקה.
ומה הקשר לשולחנו דווקא?
מבואר במסכת ברכות דף נד ע"ב:
"ואמר רב יהודה שלשה דברים [המאריך בהן] מאריכין ימיו ושנותיו של אדם: המאריך בתפלתו, והמאריך על שלחנו...".
ופירשו שם בהמשך מהגמרא:
"והמאריך על שלחנו - דלמא אתי עניא ויהיב ליה, דכתיב המזבח עץ שלוש אמות גבה, וכתיב וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה', פתח במזבח וסיים בשלחן! רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: כל זמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו - שלחנו של אדם מכפר עליו".
כלומר שהיתה דרכם להאכיל עניים כל זמן שעסוקים בסעודה. ומפרש רש"י שהכפרה בשולחן היא דוקא בצדקה שהזכירה הגמרא ברישא.
והתוספות (לר"ש משאנץ) פירש:
"שלחנו מכפר עליו - דגדולה לגימא (סנהדרין דף (כג) [קג] ע"ב)".
וכן כתב התוספות (לחכמי אייברא, רבי יצחק ורבי משה בני שניאור, ותלמידיהם) במסכת חגיגה דף כז ע"א:
"שלחנו של אדם מכפר - דגדול כח הלגימא כדאיתא בהגדת חלק (סנהדרין דף (קו) [קד] ע"א)".
ופירשו שם את השפעת הלגימה: "מקרבת את הרחוקים – {נלמד} מיתרו. דאמר רבי יוחנן: בשכר (שמות ב') קראן לו ויאכל לחם, זכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית".
גם לפי התוספות מדובר איפוא בצדקה, ובזכות אכילה ולגימה זו מתקרבים הלבבות.
במהרש"א חידושי אגדות כתב שממסכת אבות (פרק ג משנה ג) משמע שהכפרה נעשית משום שאומרים על השולחן דברי תורה. לשון המשנה:
"שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'".
פירוש הפסוק איפוא שהשולחן נחשב לפני ה' משום דברי התורה שנאמרו עליו.
וכן כתב רבי מתתיה היצהרי בפירושו לאבות שם.
פירוש נוסף כתב המהרש"א בחידושי אגדות למסכת בבא בתרא דף ס ע"ב. שמה שמחסר כל איש ואיש משלחנו ומשייר מהרגלו לפי מעלתו ועשרו, ואינו מעלהו לשולחנו זכר לחורבן, כדברי הגמרא שם, הוא תחת הקרבת המזבח, ומכפר כקרבן.
פירוש נוסף כתב בפירוש פנים יפות לבעל ההפלאה בראשית פרק ג פסוק ד:
"זה השלחן אשר לפני ה' שלחנו של אדם מכפר עליו, ואמרו [תענית יא א] כל היושב בתענית נקרא חוטא שנאמר בקרבך קדוש, וענינו הוא כי יש באכילה גשמיות גם אכילה רוחניות כמ"ש במן [יומא עה ב] לחם אבירים שהמלאכים אוכלים אותו, והוא מש"ה [ישעיה נח, יד] והאכלתיך נחלת יעקב אביך, ואמרו עוד חז"ל [אבות ה, יט] תלמידיו של אברהם אוכלין בעוה"ז ונוחלין בעוה"ב. ענינו שבאכילתו נוחלין לעוה"ב שהיא נחלת יעקב שאין לו מצרים, והראיה ע"ז שאמרו חז"ל [עירובין סג א] מצוה להביא אש מן ההדיוט לכפר על קטרוג הקרבן, אם אדם חטא בהמה מה חטאה. הרי יש תיקון לבהמה באכילתה יותר מהבאתה לקרבן, וכמ"ש במקום אחר שעיקר תיקון הצומח והחי באכילת האדם שעולה למדרגת מדבר וניתקנת בו".
ובשמות פרק כ פסוק ז:
"וענין כוונת קדושת האכילה כמשחז"ל [ברכות נה א] ששלחנו של אדם מכפר עליו כמו הקרבן היינו שיתכוון להעלות הניצוצות שיש במאכל".
ובבמדבר פרק יא פסוק יח:
"כשאדם אוכל בקדושה ומברר ניצוצות הקדושה שבתוך המאכל ומעלן בעליות נשמתו הוא למעלה מהקרבת קרבן, והוא כמ"ש חז"ל [ברכות נה א] שולחנו של אדם מכפר עליו".
וכך כתבו גדולי חסידות נוספים ובעוד ספרים. פירוש זה משתלב בפירוש המשנה באבות.
נמצא שלפי סדר המעלות שמנה המסילת ישרים:
פירוש רש"י ותוספות הוא במעלת מידת הזריזות.
פירוש המהרש"א בבבא בתרא הוא על דרך מידת הפרישות.
ופירוש ההפלאה הוא על דרך מידת הקדושה.
ובשל"ה הקדוש (שער האותיות אות הקו"ף - קדושת האכילה [ב] אות ריג) האריך בכך וכתב לנהוג במידת יכולתו על פי כל הפירושים.
