כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > צפור - "עד קן צפור" (ברכות לג ע"ב)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

האומר על קן צפור יגיעו רחמיך – צפור

"משנה: האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך, מודים מודים משתקין אותו. גמרא: בשלמא מודים מודים משתקין אותו משום דמיחזי כשתי רשויות, ועל טוב יזכר שמך נמי משמע על הטובה ולא על הרעה, ותנן: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. אלא, על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא? פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא; חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש רחמים, ואינן אלא גזרות" (ברכות, לג ע"ב).

פירוש: גמרא נזכרו במשנתנו שלושה מקרים בהם משתקים את שליח הציבור, ומבררים: בשלמא [בשלום, נניח] שהאומר "מודים, מודים" משתקין אותו משום דמיחזי [שנראה] הדבר כשתי רשויות, שכן כפילת ההודאה נשמעת כאמונה בשניים, שיש להודות לכל אחד מהם לחוד. וכן משתקים את האומר "על טוב יזכר שמך" נמי [גם כן] מובן, משום שמשמע מכאן שהוא מודה לה' רק על הטובה ולא על הרעה, ותנן [ושנינו במשנה] שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. אלא זה האומר "על קן צפור יגיעו רחמיך" מאי טעמא [מה טעם] משתקים אותו? פליגי [נחלקו] בה בהסברת בעיה זו תרי אמוראי במערבא [שני אמוראים בארץ ישראל]: חד [אחד מהם] אמר שטעם הדבר הוא מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, שנראה כמתרעם על ה' שמפלה כאילו לטובה יצור אחד משאר יצוריו. וחד [ואחד מהם] אמר שטעם הדבר הוא מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא ביטוי של רחמים, ואינן אלא גזרות מלך שיש לקיימן בלא לחקור בטעמיהן (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: עופות שם באנגלית: Birds שם מדעי: Aves

שם נרדף במקורות: צפור

נושא מרכזי: מהם המינים הנכללים במקורות בשם צפור?

לריכוז נושאים וקישוריות על הציפור הקש/י כאן.

תקציר: בשפת היום יום ברור לכולנו מה פירוש המילה "צפור" וכך גם משמעותה בפסוק שב"עשרת הדיברות". לאמיתו של דבר הנושא כלל אינו פשוט ו"מאחורי הקלעים" מתנהלים, בספרות חז"ל והמפרשים, דיונים רבים סביב שלושה נושאים בעלי משמעות הלכתית. א. כשרות - "כל צפור טהרה תאכלו". ב. שילוח הקן - "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך וכו'". ג. ציפורי מצורע - "ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות". שאלה מרכזית המלווה את הדיון בפסוקים אלו היא מהם המינים הנכללים בשם "צפור" ובעיקר האם הוא כולל גם ציפורים טמאות.

בספרי (דברים, פרשת ראה פיסקא צח) אנו מוצאים: "אמר רבי יאשיה: כל מקום שנאמר צפור בטהורה הכתוב מדבר. אמר רבי יצחק: עוף טהור נקרא עוף ונקרא צפור, והטמא אין נקרא אלא עוף בלבד". אנו מוצאים את מדרש זה גם בגמרא בחולין (קלט ע"ב) המבררת מדוע עוף טמא פטור ממצוות שלוח הקן: "עוף טמא פטור מלשלח. מנא הני מילי? א"ר יצחק: דאמר קרא כי יקרא קן צפור לפניך, עוף משמע לן בין טהור בין טמא, צפור טהור אשכחן (מצאנו) דאיקרי (שנקרא) צפור, טמא לא אשכחן דאיקרי צפור". הספרי מבחין בין שני שמות: השם "עוף" כולל בתוכו גם עופות טמאים ואילו "צפור" הוא עוף טהור בלבד.

מאידך גיסא בספרא (מצורע פרשה א יא-יב) אנו לומדים: "ולקח ציפרים, מיעוט ציפרים שנים אם כן למה נאמר שתי? שיהו שוות ... טהורות ולא טמאות, טהורות ולא טריפות". העובדה שהמדרש משתמש במילה "טהורות" למעט ציפורים טמאות מלמדת שמלכתחילה השם "צפור" כולל גם מינים טמאים. מקור תנאי נוסף לשיטה זו הוא מדרש תנאים (דברים, כב ו): "והאם רבצת על האפרחים. יכול עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, ועוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא, יהא חייב לשלח? ת"ל: והאם רבצת על האפרחים, עד שיהיו כולן מין אחד". על הקשר בין שיטת הספרא ומדרש התנאים עמד המלבי"ם (דברים, כב ו): "מה שכתב למעט עוף טמא רובץ על ביצי טהור סותר להנאמר בש"ס שלמד לה ממלת צפור שהוא רק טהור, וצריך לומר דברייתא זאת אזלא כשטת הספרא מצורע (ס' יא) שגם טמא אקרי צפור וכו'".

למסקנה דומה ניתן להגיע גם מפשטם של פסוקים רבים במקרא כמו למשל הפסוק בפרשתנו שהרי אין זה סביר שתבנית הצפור שהתורה אסרה היא רק צפור טהורה. פסוקים נוספים הם: "התפול צפור על פח הארץ ומוקש אין לה" (עמוס, ג ה), "עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח ולא ידע כי בנפשו הוא" (משלי, ז כג). קשה להניח שמשל הציפור הנופלת לפח מתייחס לציפורים טהורות בלבד שהרי כל הציפורים חשופות לסכנה זו.

ברמב"ן (ויקרא, יד ד') אנו מוצאים שיטה שלישית. לאחר שציטט את פירוש רש"י בציווי ציפורי מצורע, "טהורות - פרט לעוף טמא לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטיט לפיכך הוצרכו בטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול", הקשה הרי יש עופות רבים שאינם משמיעים קולות ואם כן כיצד ייתכן לומר שציפורים הן כלל העופות. כפתרון לשאלתו הציע הגדרה שונה ל"צפור": "... והנכון בעיני, ששם צפור כלל לעופות הקטנים המשכימים בבקר לצפצף ולשורר, מלשון ארמית צפרא, וכן ישוב ויצפור (שופטים ז ג), ישכים בבקר וכו'". למחלוקת הפרשנית שתיארתי אין נפק"מ הלכתית שהרי בסופו של דבר שילוח הקן וצפורי מצורע מתקיים בצפורים טהורות בלבד והמחלוקת מצטמצמת רק לדרך הלימוד.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

משנתנו מתייחסת למצוות שלוח הקן שנצטווינו בה בפסוק: "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ, אפרחים או ביצים, והאם רבצת על האפרחים או על הביצים. לא תקח האם על הבנים" (דברים, כב ו). הפסוק איננו מגדיר במפורש מהן הצפורים שיש לקיים בהן את מצוות שלוח הקן ועל כך אנו לומדים מדברי חז"ל. למשל, במשנה (חולין, יב א-ב) מצאנו: "שילוח הקן נוהג בארץ ובחו"ל ... ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן. איזהו שאינו מזומן? כגון אווזין ותרנגולים שקננו בפרדס, אבל אם קננו בבית, וכן יוני הרדסיאות פטור משילוח. עוף טמא פטור מלשלח, עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, וטהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח. קורא זכר, רבי אליעזר מחייב וחכמים פוטרין".

להגדרת השם "צפור" יש משמעות הלכתית בשני נושאים נוספים: א. להגדרת העופות המותרים והאסורים באכילה לאור דברי הפסוק "כל צפור טהרה תאכלו" (דברים, יד יא) הפותח את רשימת שמות העופות האסורים באכילה. ב. לצורך הגדרת המינים שהמצורע מביא ביום טהרתו. "וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזב" (ויקרא, יד ד). מפשט הפסוקים ניתן להסיק ש"צפור" הוא שמם של כל העופות, בין טהורים ובין טמאים, משום שכך ניתן להבין מדוע התורה מוסיפה לשם "צפור" גם את התואר "טהורה" או "טהורות". אם נניח ש"צפור" הוא שם הכולל בתוכו רק צפורים טהורות התוספת "טהורות" מיותרת. למסקנה דומה ניתן להגיע גם מפשטם של פסוקים רבים במקרא כמו למשל: "... ושכנו תחתיו כל צפור כל כנף בצל דליותיו תשכנה" (יחזקאל, יז כג), "התפול צפור על פח הארץ ומוקש אין לה" (עמוס, ג ה), "עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח ולא ידע כי בנפשו הוא" (משלי, ז כג). קשה להניח שהפסוקים משתמשים במשל הצפור הנופלת לפח לגבי צפורים טהורות בלבד שהרי כל הצפורים חשופות לסכנה זו.

את גישה זו אנו מוצאים למשל בדברי רש"י והאבן עזרא. רש"י בויקרא (שם) מפרש: "טהורות - פרט לעוף טמא לפי שהנגעים באין על לשון הרע (חולין קמ ערכין טו) שהוא מעשה פטפוטי דברים לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול". מעיון ראשוני משתמע שלדעת רש"י "צפור" הוא שם הכולל את כל העופות ולכן צריכה התורה לסייג ולומר במפורש שניתן להביא רק עופות טהורים. הדברים נאמרים על ידו במפורש בחולין (קלט ע"ב): "עוף משמע בין טמא וכו' - אי הוה כתיב עוף הוה משמע בין טמא בין טהור, כדכתיב: כל עוף טהור תאכלו, וכתיב: כל שרץ העוף טמא הוא לכם, וכתיב תשקצו מן העוף". ובאבן עזרא (ויקרא, שם): "שתי צפרים - כל עוף יקרא צפור והנה יקח כל עוף שימצא ... טהורות - שלא יקח מהטמאות". כנראה שהרמב"ן (ויקרא, יד ד) מכנה בשם "בעלי הפשט" את השיטות שהבאנו זה עתה:

"ובעלי הפשט אומרים: כי כל עוף יקרא צפור, ממה שאמר צפור שמים ודגי הים (תהלים ח ט), וכל העוף למינהו כל צפור כל כנף (בראשית ז יד), בן אדם אמור לצפור כל כנף (יחזקאל לט יז), וכן ואת הצפור לא בתר (בראשית טו י) על תורים ובני יונה".

הדילמא לגבי משמעות השם "צפור" עומדת בבסיס התייחסויות רבות של חז"ל והמפרשים העוסקים בשלושת הנושאים שבהם פתחנו כלומר: מצוות שלוח הקן, צפורי מצורע והעופות המותרים באכילה. אמנם לפרשנות השונה של השם "צפור" אין השלכות הלכתיות ישירות על הגדרת מיני הצפורים הכשרות למצווה או מותרות לאכילה, משום שבכל מקרה ההלכה מתבססת גם על התוספת "טהורה" או "טהורות", אך לאופן הלימוד יש משמעות לגבי הלכות נוספות אותן ניתן ללמוד מהפסוקים.

התמונה שהצטיירה עד עתה מפסוקי המקרא היא תמונה אחידה האומרת שהשם "צפור" כולל את כל בעלי הכנף אך למעשה קיימת מחלוקת בשאלה זו. בירושלמי (נזיר, פ"א דף נא טור ב /ה"א) אנו מוצאים: "הרי עלי ציפורין, רבי מאיר אומר נזיר וחכמים אומרים אינו נזיר ... רשב"ל אמר משום נזיר טמא מביא עוף. וכי ציפורין הוא מביא? תורין ובני יונה הוא מביא? אית תניי תני כל עוף טהור קרוי ציפורין, ואית תניי תני כל עוף בין טמא בין טהור קרוי ציפורין. מן דמר כל עוף טהור קרוי ציפורין כל צפור טהור תאכלו, ומן דמר כל עוף בין טמא בין טהור קרוי ציפורין אמור לצפור כל כנף וכו'". רבי מאיר סובר שצפור היא עוף טהור ולכן אם אדם אמר "הרי עלי צפורים" הוא קיבל עליו נזירות משום שכוונתו להבאת תורים ובני יונה. רבי מאיר מוכיח את דבריו מהפסוק שהבאנו בראש דברינו, "כל צפור טהורה תאכלו", אלא שמסקנתו הפוכה. הסקנו שאם יש צורך לכתוב לאחר השם "ציפור" את התואר "טהורה" מכאן ש"צפור" כוללת גם עופות טמאים (כך, כנראה, הבינו חכמים). לדעת חכמים (כ"בעלי הפשט") האדם האומר "הרי עלי צפורים" איננו נזיר משום ש"צפור" כוללת גם מינים טמאים כדברי הפסוק "אמור לצפור כל כנף". (1)

ייתכן ובשאלה זו חולקים גם מדרשי הלכה. בספרי (דברים, פרשת ראה פיסקא צח) אנו מוצאים: "אמר רבי יאשיה: כל מקום שנאמר צפור בטהורה הכתוב מדבר. אמר רבי יצחק: עוף טהור נקרא עוף ונקרא צפור, והטמא אין נקרא אלא עוף בלבד". אנו מוצאים את מדרש זה גם בגמרא בחולין (קלט ע"ב) המבררת מדוע עוף טמא פטור ממצוות שלוח הקן: "עוף טמא פטור מלשלח. מנא הני מילי? א"ר יצחק: דאמר קרא כי יקרא קן צפור לפניך, עוף משמע לן בין טהור בין טמא, צפור טהור אשכחן דאיקרי צפור, טמא לא אשכחן דאיקרי צפור". מעניינת היא הגימטריה בת 350 שנה שכתב המקובל רבי יעקב צמח המופיעה בכתב יד ששון 905: "צפור בגי' עוף טהור" (תודה לר' יוסי אביב"י על ההפניה לגימטריה זו). בהמשך ממעטת הגמרא מהמילה "טהורות", בביטוי "צפורים טהורות", צפורים אסורות כגון צפרי עיר הנדחת, עוף שהרג את הנפש וחילופי עבודה זרה ואינה ממעטת צפורים טמאות שממילא אינן נכללות בשם "צפור". מהלך הסוגיה הוא על פי הנחת הספרי שצפור היא תמיד עוף טהור ולכן אין צורך למעט עופות טמאים אלא רק אסורים.

מאידך גיסא בספרא (מצורע פרשה א יא-יב) אנו מוצאים: "ולקח ציפרים, מיעוט ציפרים שנים אם כן למה נאמר שתי? שיהו שוות, ומנין שאף על פי שאינן שוות כשירות? תלמוד לומר ציפור ציפור ריבה. חיות ולא שחוטות, טהורות ולא טמאות, טהורות ולא טריפות". העובדה שהמדרש משתמש במילה "טהורות" למעט צפורים טמאות מלמדת שמלכתחילה השם "צפור" כלל גם מינים טמאים. מקור תנאי נוסף לשיטה זו הוא מדרש תנאים (דברים, כב ו): "והאם רבצת על האפרחים. יכול עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, ועוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא, יהא חייב לשלח? ת"ל: והאם רבצת על האפרחים, עד שיהיו כולן מין אחד". על הקשר בין שיטת הספרא ומדרש התנאים עמד המלבי"ם (דברים, כב ו):

מה שכתב למעט עוף טמא רובץ על ביצי טהור סותר להנאמר בש"ס שלמד לה ממלת צפור שהוא רק טהור, וצריך לומר דברייתא זאת אזלא כשטת הספרא מצורע (ס' יא) שגם טמא אקרי צפור ועל כן ממעט לה ממה דכתיב והאם רובצת, רצה לומר: דמין טמא לא ירבוץ על מין טהור, וממילא ממועט גם עוף טהור על ביצי עוף טמא".

אחד מהביטויים של מחלוקת המדרשים הוא מהלך הסוגיה בגמרא בחולין (קלט ע"ב) המבררת מדוע עוף טמא פטור ממצוות שלוח הקן: "עוף טמא פטור מלשלח. מנא הני מילי? א"ר יצחק: דאמר קרא כי יקרא קן צפור לפניך, עוף משמע לן בין טהור בין טמא(2), צפור טהור אשכחן דאיקרי צפור, טמא לא אשכחן דאיקרי צפור; תא שמע: תבנית כל צפור כנף, מאי לאו צפור בין טהור בין טמא, כנף, חגבים? לא, צפור טהור, כנף טמא וחגבים. ת"ש: החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף, מאי לאו צפור בין טהור בין טמא, וכנף חגבים? לא, צפור טהור, כנף טמא וחגבים; תא שמע: כל צפור כל כנף, מאי לאו כדמקשינן? לא, כדמשנינן; תא שמע ואתה בן אדם אמור לצפור כל כנף, מאי לאו כדאקשינן? לא, כדשנינן". ת"ש: ובענפוהי ידורן צפרי שמיא? צפרי שמיא איקרו, צפרי סתמא לא איקרו. תא שמע: כל צפור טהורה, מכלל דאיכא טמאה. לא, מכלל דאיכא אסורה". הסוגיה פותחת בדברי הספרי ש"צפור" היא עוף טהור בלבד וממשיכה בקושיות מפסוקים שונים (שהובאו לעיל) שמהם משתמע, לכאורה, כדעת הספרא ש"צפור" היא בין טהורה ובין טמאה. למשל: "תבנית כל צפור כנף, מאי לאו צפור בין טהור בין טמא, כנף, חגבים? לא, צפור טהור, כנף טמא וחגבים". הגמרא דוחה את רוב הראיות בכך שמשבצת בשני חלקי הפסוק ("צפור" ו – "כנף") בעלי חיים מעופפים שונים מאלו ששובצו בהו"א. אם בהו"א "צפור" כוללת עופות טהורים וטמאים ו"כנף" הם חגבים הרי שעל פי המסקנה העופות הטמאים נכללים ב"כנף" יחד עם החגבים ו"צפור" כוללת מינים טהורים בלבד כדעת הספרי.

סקירה שטחית של דברי הראשונים והאחרונים מגלה כמה דוגמאות שבהן המפרשים מנסים ליישב את דברי קודמיהם ולהתאימם לדברי הספרי במקום לנקוט בפתרון שלכאורה נראה פשוט יותר והוא להציע שהכותב סובר כמדרש החולק כלומר כדעת הספרא. ייתכן והדבר נובע מכך שלאחר שנדחו כל הקושיות בסוגיה בחולין מסקנת הגמרא היא על פי הספרי. ראוי לציין שבמחלוקת בירושלמי חכמים סוברים כפירוש הספרא ש"צפור" היא כלל העופות ואילו שיטת הספרי היא כרבי מאיר שהוא היחיד. להלן אביא דוגמה לאופן בו התמודדו המפרשים עם הסתירה בין שיטת הספרי והספרא.

צפורי מצורע

התורה מתארת את אופן טהרת המצורע בפסוק: "וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרת וכו'" (ויקרא, יד ד). מפרש רש"י במקום: "טהרות - פרט לעוף טמא. לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול". רבי אליהו מזרחי (שם) מקשה על שיטת רש"י הרואה ב"צפור" שם כללי לכלל העופות מדברי הספרי (דברים, פרשת ראה פיסקא צח): "אמר רבי יאשיה: כל מקום שנאמר צפור בטהורה הכתוב מדבר. אמר רבי יצחק: עוף טהור נקרא עוף ונקרא צפור, והטמא אין נקרא אלא עוף בלבד". לכאורה ניתן היה ליישב את רש"י בכך שהוא סובר כפירוש הספרא אך תרוץ זה לא נאמר על ידי הרא"ם.

גם ה"שפתי חכמים" לא משתמש בתשובה המוצעת, שרש"י סובר כספרא (או כחכמים בירושלמי), ומציע במקום זאת פרשנות שונה בדברי רש"י המיישבת את דבריו עם הספרי. לדעתו רש"י ב"ויקרא" ער לקושי ופירושו נועד ליישב את הסתירה בין הסוגיות. גם ב"ויקרא" (כמו בשילוח הקן) סובר רש"י שמשמעות השם "צפור" מוגבלת לצפרים טהורות בלבד. דברי רש"י על מטרת הבאת הצפרים ("לפי שהנגעים באין על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים וכו'") נכתבו, לכאורה, שלא במקומם שהרי היה צריך לכתבם על המילים "שתי צפרים" ולא על "טהורות" כפי שנכתב. מכאן מסיק ה"שפתי חכמים" שדברי רש"י על "פטפוט הצפרים" מהווה הסבר לאילוץ לכתוב "טהורות" למרות שבכל מקום "צפור" היא מין טהור. אלמלא נכתבה המילה "טהורות" היינו סוברים שגם מינים טמאים ראויים לטהרת מצורע משום שהציווי להביא "צפורים" נועד כדי לחדש שאפילו (ולא "רק" כפי שפירשנו קודם) צפורים טהורות, שאינן מטיבות לפטפט כצפורים טמאות, כשרות לטהרת מצורע. "משכיל לדוד" מציע כיוון דומה אלא שלדעתו היתור של "טהורות" נועד למנוע ריבוי עופות טמאים מהמילה "שתי". בשונה מה"שפתי חכמים" הוא רואה בהיתר להביא צפורים טהורות חידוש בהשוואה לצפרים טמאות משום שהאחרונות מבטאות טוב יותר את חטא לשון הרע שבגלל לקה האדם בצרעת.

שיטת הרמב"ן

לאחר שהרמב"ן ציטט את דברי רש"י ("חיות - פרט לטרפות. טהורות - פרט לעוף טמא. לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטיט לפיכך הוצרכו בטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול") הוא מקשה הרי יש עופות רבים שאינם משמיעים קולות ואם כן כיצד ייתכן לומר שצפורים הן כלל העופות (3). כפתרון לשאלתו מציע הרמב"ן שיטה שלישית (נוספת לשיטת הספרי והספרא) להגדרת "צפור":

"... והנכון בעיני, ששם צפור כלל לעופות הקטנים המשכימים בבקר לצפצף ולשורר, מלשון ארמית צפרא, וכן ישוב ויצפור (שופטים ז ג), ישכים בבקר. אמר "צפור שמים" עליהם, כי הם לרובם יגביהו לעוף בשמים "וכל צפור כל כנף", שני מינין, כל הקטנים וכל הגדולים. כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כב ו), הם הקטנים שהן רבים, שאפילו בקטניהם יחוס. וכן אשר שם צפרים יקננו (תהלים קד יז), כי הם השוכנים בענפי ארזי הלבנון וכו'".

אם נחזור לנושא שבו עוסקת סוגייתנו הרי שבין אם נפרש ש"צפור" הם עופות הטהורים בלבד ובין אם "צפור" כוללת גם עופות טמאים (גם הרמב"ן חוזר בסוף דבריו לפרש ש"צפור" היא עוף טהור) מצוות שילוח הקן מתקיימת רק בעופות טהורים. המינים הטהורים הנפוצים במשכנות אדם הם היונאים למיניהם (על מיני היונאים ראה במאמר "המולק את התורין לאכול את ביציהן בחוץ"), דרורים ושחרורים. מינים נפוצים שאינם בכלל מצוות שלוח הקן הם הסיסים והסנוניות. להרחבה ראה את מאמרו של הרב אליעזר מלמד "הלכות שילוח הקן".


שחרור צילם: משה חובב		תחמס אירופי צילם: משה חובב


שחרור – נקבה בדגירה		שחרור – הביצים לאחר "שילוח" האם

הרחבה

מחלקת העופות

מחלקת העופות היא קבוצה רב-גוונית אך קיימים כמה סימנים המאחדים את כל הקבוצה וכמעט כולם קשורים בצורה זו או אחרת לעובדה שהם מעופפים. לפני שנסקור את סימני המחלקה אציין תכונה אחת חשובה של העופות שאינה נחשבת כסימן למרות שהקבוצה נקראת על שם התכונה והיא התעופה. לא ניתן להשתמש בתעופה כסימן סיסטמטי (סימן המאפיין קבוצת מיון) משום שיש יונקים מעופפים בעיקר עטלפים ומחלקת החרקים. למרות שהתכונה אינה סימן סיסטמטי היא תכונה מאפיינת משום שהתעופה מאד נפוצה בקבוצה ומשוכללת בהרבה מאשר התעופה בקבוצות האחרות. הנגזרת של יכולת התעופה המעולה של העופות היא תכונה אחרת שגם היא איננה סימן סיסטמטי וזו תופעת הנדידה. הנדידה קיימת בדגים (סלמון, צלופח), ביונקים (פרסתנים באפריקה, עטלפים), חרקים (דנאית תפוח סדום, נימפית החורשף, מושית השבע) ועוד אך רק בעופות היא כה נפוצה ומשוכללת. השיא במרחק הנדידה מוחזק על ידי שחפית הקוטב הנודדת בשנה 24,000 ק"מ. ידועה שחפית שנדדה ב- 22 שנות חייה מרחק השווה למרחק בין כדור הארץ והירח.

נעבור לסקירה של סימני העופות:

א. גופם מכוסה נוצות, פרט למקור ולקצות הרגליים. רק חומרים מעטים יכולים להתמודד עם כושר הבידוד שלהן ושום חומר, טבעי או מלאכותי אינו יכול להשתוות אליהן, על פי משקל, כמשטח אווירודינמי (סימן דו סטרי). כושר הבידוד המעולה של העופות מודגם בכך שרק עופות יכולים לחיות באופן קבוע באזורים הקרים ביותר בעולם - אנטארטיקה. כאשר רוצים לייצר שמיכה מבודדת היטב משתמשים בפוך. מלבד תפקיד הנוצות בתעופה ובידוד יש להם משמעות רבה ברמה הויזואלית. צבעי הנוצות עשויים לשמש להסוואה, להכרזת טריטוריה ותקשורת מינית, תפקידים נוספים של הנוצות: אצל האנפות והקטות סיכת הנוצות מתבצעת ללא שומן אלא על ידי אבקה הנוצרת מנוצות מיוחדות הקבועות בחזה. אצל הקטות משמשות נוצות החזה של הזכר להבאת מים לאפרוחים.

שני האיפיונים הבאים של מחלקת העופות תורמים גם הם תרומה חשובה להקטנת משקלם.

ב. הלסתות מאורכות, מכוסות נדנים קרניים ויוצרות מקור חסר שיניים (סימן דו סיטרי). הצורך הראשוני והמכריע של כל יצור מעופף הוא משקל מזערי. עצמותיהם של עופות אמיתיים חלולות ודקות. לעיתים הן נתמכות מבפנים בסמוכות הדומות לסמוכות התומכות בכנפי מטוסים. לסת כבדה משובצת בשיניים, הייתה מקשה על כל יצור המנסה לעוף והייתה מערערת את שיווי המשקל בגלל תוספת הכובד בקדמת הגוף. בעופות המודרניים מחליף המקור שהוא מבנה קרטיני קל משקל את הלסת הכבדה. חילוף זה מעורר בעיה משום שהמקור אינו מסוגל ללעוס ואילו רוב העופות זקוקים ללעיסה. צורך זה הביא להתפתחות מדור מיוחד של הקיבה, קיבת השרירים (זפק). קיבה זו קבועה באמצע הגוף, בערך בין הכנפיים, במקום המעורר מעט בעיות ביחס לשמירה על שיווי משקל. למקור נותר רק התפקיד של איסוף המזון. לכל סוג מזון מותאמת צורה אחרת של מקור ולכן צורת המקור מהווה אינדיקציה טובה לאורח החיים של הציפור.

ג. שקי אוויר, הנמשכים מהריאות, חודרים בין האברים הפנימיים, ויש שהם חודרים גם לתוך העצמות שרובן חלולות. תכונה זו נקראת פנאומטיזציה והיא נעדרת מהעופות הצוללים.

ד. הגפיים הקדמיות הפכו לכנפי תעופה והגפיים האחוריות משמשות להליכה או שחיה. כשם שמבנה הכנפיים קשור קשר הדוק לאורח החיים ובית הגידול כך גם רגלי העוף. באופן ראשוני הציפורים חיו על עצים ומבנה הרגל כלל 4 אצבעות שמהן 3 פנו קדימה. מבנה זה התפתח בכיוונים שונים כולל איבוד אצבעות עד למצב הקיצוני הקיים ביען שלה רק אצבע אחת.

ה. מספר מצומצם של חוליות הגב.

ו. כל העופות מטילים ביצים (סימן חד סיטרי).

ז. טמפרטורת הגוף של רוב העופות קבועה ונעה בין 400-430.

ח. הלב מחולק לארבעה מדורים. שתי עליות ושני חדרים המחלקים את מחזור הדם לשני חלקים. המחזור הקטן לריאות והמחזור הגדול בין הלב והגוף כולו. תכונה זו מאפשרת לעופות לבצע נשימה תאית יעילה וכך להפיק אנרגייה רבה הדרושה לתעופה.

ט. עור יבש ללא בלוטות. לעופות מים יש בלוטת שומן שבעזרתה הם סכים את נוצותיהם. לאנפות יש נוצות שעווניות שהן חומר הידרופובי הדוחה מים ומשמש במקום בלוטת שומן.

(1) להלן נתאר את האופן שבו הדעה החולקת מפרשת את הפסוקים.
(2) מפרש רש"י שם: "עוף משמע בין טמא וכו' - אי הוה כתיב עוף הוה משמע בין טמא בין טהור, כדכתיב: כל עוף טהור תאכלו, וכתיב: כל שרץ העוף טמא הוא לכם, וכתיב תשקצו מן העוף".
(3) המזרחי (ויקרא, יד ד' ד"ה חיות) מיישב את הקושי באופן שונה: "ומה שטען הרמב"ן ז"ל "ומפני שאמר 'טהורות פרט לעוף טמא', נלמד שאין הצפרים מין טהור, אבל הוא שם כולל כל העופות. ואם כן מהו הפטפוט הזה שמצאו להם, כי עופות רבים אין בהם פוצה פה ומצפצף ... אינן טענות, כי מה שטען: "שאין הצפרים מין ידוע, אבל הוא שם כולל העופות, ואם כן מהו הפטפוט הזה, כי עופות רבים אין בהם פוצה פה ומצפצף", יש לומר שאין האגדה הזאת (ערכין טז ב) נותנת טעם על אותן הצפרים ממש, שהביא המצורע לטהרתו, אלא על הצפרים בכלל, למה קרבנו מן הצפרים ולא מן הבהמות, ואמר לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטיט - פטפוטי דברים, לפיכך הוזקק לטהרתו צפרים, ולא בהמות, מפני שהפטפוט נמצא במין הצפרים ולא במין הבהמות".

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך. לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים