סקר
מסכת שבת






 

סוד "כל הרואה" / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

שש תקופות עברו על מפגשו של א-להים עם האדם במקום הקודש, ולכל תקופה מאפיינים התואמים את שלבי התהוותה של הישות הלאומית – החל משבטיות מחולקת במדבר ועד למלכות בית דוד בירושלים, דרך משכן שילה והלכותיו הייחודיות. חתימה למסכת זבחים


מטרת המהלך הגדול של יציאת מצרים ומעמד הר סיני הייתה באותה התקשרות בין שמים וארץ שכמותה לא הייתה מאז יצא העולם מהאין אל היש, ובסוף ספר שמות היא מתממשת בהשראת השכינה במשכן: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכֹל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן, וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ, לד-לה). המקרא אינו מתעכב על פרטי המראה הנורא; התיאור נשאר עמום, כגילוי בענן עצמו, וכעוצמת הגילוי כך עובי ההסתר, כמו בירידת השכינה על ההר: "ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר. וישכֹּן כבוד ה' על הר סיני ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" (שם כד, טו-טז).

לאחר מאות בשנים לא יחול כל שינוי באופן הגילוי - "ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אל קדש הקדשים אל תחת כנפי הכרובים... אין בארון רק שני לוחות האבנים אשר הניח שם משה בחרב אשר כרת ה' עם בני ישראל בצאתם ממצרים. ויהי בצאת הכהנים מן הקדש, והענן מלא את בית ה' ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן, כי מלא כבוד ה' את בית ה'" (מלכים א ח, ו-יא). גם בחנוכת מקדש שלמה "הכבוד" והענן המסתיר אותו מעיני אדם נשארו כהווייתם, למרות האירועים הדרמטיים שעברו על העם מאז הקמת משכן משה במדבר.

על אף השכנות הקרובה שבין "יושב הכרובים" לבין הדורות הפוקדים את העזרות, הבאים לעולם וההולכים ממנו, הזמן שבקודש תמיד התנהל בשני מסלולים מקבילים השונים זה מזה במהותם. בפרק האחרון שבמסכתנו אנו מוצאים התבוננות מיוחדת במפגש הרזי בין ה"אנכי" שמעבר לזמן לבין האדם החי במציאות משתנה ומתהווה - השואף לפרוץ את גבולות צמצומו.
 

תמורות בזמן הנברא

הנצח שורה במחוזות האדם; יש לו היסטוריה בעלת תמורות ככל ישות המתהווה בתוך הזמן הנברא. המשנה משרטטת משהו ממציאות פלאית זו (דף קיב):

עד שלא הוקם המשכן (בשנה השנייה ליציאת מצרים) – היו הבמות מותרות (בהקרבת קרבנות), ועבודה בבכורות; משהוקם המשכן – נאסרו הבמות ועבודה בכוהנים, קדשי קדשים (חלקי קרבנות חטאת הנאכלים על ידי כוהנים) נאכלין לפנים מן הקלעים (יריעות שהקיפו את חצר המשכן), וקדשים קלים (חלקי קרבנות שלמים הנאכלים גם על ידי בעל הקרבן) בכל מחנה ישראל (מחנה השבטים סביב המשכן).
באו לגלגל (בכניסה לארץ ישראל) – הותרו הבמות, קדשי הקדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מקום (בארץ ישראל).
באו לשילה (מקום המשכן בימי השופטים ובימי שמואל) – נאסרו הבמות, ולא היה שם תקרה (כבבית המקדש), אלא בית אבנים בלבד מלמטן, והיריעות (של המשכן) מלמעלן. והיא (שילה) הייתה "מנוחה" (על פי הנאמר בדברים יב – "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה... וישבתם בארץ אשר ה' א-להיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל אויביכם..."). קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים ומעשר שני (הנאכל בעיר השכינה) בכל הרואה (את המשכן, ורש"י מסביר - את שילה).
באו לנוב וגבעון (בשנים שבין חורבן שילה למקדש שלמה) – הותרו הבמות, קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים וקדשים קלים בכל ערי ישראל.
באו לירושלים – נאסרו הבמות, ולא היה להן היתר (אחרי חורבן המקדש - בשונה מחורבן המשכן בשילה), והיא הייתה "נחלה". קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים (חומת העזרה), קדשים קלים ומעשר שני לפנים מן החומה (של ירושלים).


לפנינו היסטוריה של מפגש משתנה בין האדם לשכינה לאורך שש תקופות, כאשר לכל תקופה צורת מפגש משלה – ההליכה במדבר, כיבוש הארץ והחלוקה לנחלות, תקופת ספרי שופטים ושמואל א, המעבר משבטיות לממלכה בימי המשכן בשילה, חיבור מקדש ומלכות בירושלים והיציאה לגלות. נדמה שהיום אפשר להוסיף את התקופה השביעית – ימי המקדש השני ללא נבואה וללא ארון; את השמינית – היציאה לגלות העמים; את התשיעית, היא תקופתנו – החזרה לארץ וההתנחלות החדשה בה והמעבר מקהילתיות קדושה ללכידות לאומית; והעשירית, בבוא העת – העמדת המקדש השלישי מתוך עצמיות ישראלית.

שש התקופות שבסיפור המרתק של המשנה מכילות עקרונות המעצבים את המפגש בין ה' לעם ישראל:

לא חל כל שינוי במקום שנאכלים בו "קדשי קדשים". אכילת הכוהנים המהווה חלק מעבודת הכפרה תתקיים תמיד "לפנים מן הקלעים", במקום המכונה "מחנה השכינה". בשטח זה, הנספח למקום "המגורים" של השכינה בקודש הקודשים מעל הכרובים, עמדו שולחן לחם הפנים, המנורה, ומזבחות הקטורת (הזהב) והקרבנות (הנחושת). בנוסף, העזרות נחשבו חצר לבית השכינה, שם משרתיה היו מקיימים את סדרי עבודתם, כולל האכילה.

דוק ומצא, גם בתיאורו של "מחנה השכינה" שבבית המקדש המשנה משתמשת בלשון "לפנים מן הקלעים", למרות שבמקדש הייתה חומה סביב לעזרה, ולא יריעות. השמירה על אחידות לשונית באה להבליט את ייעודו של השטח המוקף. החומר שממנו נעשו ה"קלעים" אינו מעניין המשנה; חשובה היא קביעת גבולות "מחנה השכינה"; העובדה ששטח זה אינו מושפע מאירועי ההיסטוריה הדרמטיים המתרחשים בחוץ.

לעומת זאת, המקום שבו נאכלו קודשים קלים, המכונה "מחנה ישראל", השתנה מתקופה לתקופה – מחנה השבטים במדבר, כל מקום שבו התיישבו בארץ ישראל, "בכל ערי ישראל", "לפנים מן החומה". שינויים אלו משקפים נאמנה את האירועים המרכזיים שבהתהוות הישות הלאומית בין הכניסה לארץ לבין מלכות דוד ושלמה בירושלים: בתקופת הכניסה לארץ קודשים קלים ייאכלו "בכל מקום" – מה שמבטא את פיזור ההתיישבות ואת העדרה של כל התארגנות מרוכזת לאומית. לאחר חורבן שילה קודשים קלים לא ייאכלו "בכל מקום", אלא "בכל ערי ישראל" – מה שמשקף תהליך כלכלי וביטחוני של יצירת מוקדי התיישבות משמעותיים. סופו של התהליך יהיה בירושלים, לא רק בגלל שהיא עיר הקרובה לשכינה אלא כמיצוי הממלכתיות המתהווה, הסמל המובהק של המימוש הפוליטי, הכלכלי והביטחוני של התהליך.

בקיצור, השטח שבו אפשר לאכול קודשים קלים הולך ומצטמצם – מכל מקום בארץ ישראל עד לפנים מן החומה המקיפה את ירושלים – מה שמבליט את מגמת התהליך ההיסטורי על שלביו: מפיזור לריכוז, מחולשה לעוצמה, משבטיות מחולקת לאחדות תחת בית דוד.
 

מן החוץ פנימה

כאמור, החוליה העיקרית המקשרת בין היציאה מן המדבר וכיבוש הארץ לבין תקופת המלכות והמקדש בירושלים היא תקופת משכן שילה. הגמרא מלמדת שתקופה זו ארכה 369 שנים (דף קיח ע"ב) – קצת פחות משנות המקדש הראשון (410 שנים) והמקדש השני (420 שנים). תקופה זו מאופיינת כ"מנוחה" – הארץ נכבשה ונחלקה לנחלות – אך לא כ"נחלה" קבועה ועומדת. את אופייה של התקופה ניתן לזהות בצורתו של משכן שילה – בסיס קבוע מאבנים ומעליו אוהל ללא תקרה, כמו במדבר; מצב זמני שבו אפשר לעבור לחנייה חדשה. אפשר לראות בכך אולי סמל לימים שבהם "אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כא, כה). יש מי שטוען – תקופת מעבר מגלות לגאולה, בדומה לתקופתנו.

המשנה מציינת הלכה חידתית שהייתה תקפה בימי משכן שילה - "קדשים קלים נאכלין בכל הרואה". במסלולי הסיורים בגב ההר העוברים בין שורשי הקיום הישראלי בארץ יש לערוך ביקור באתר המתחדש של שילה הקדומה. מיד במפגש הראשוני עם תל שילה אפשר לזהות את כוונת "כל הרואה". תל שילה מתרומם מעל בקעה יפהפייה המוקפת משלושה כיוונים בגבעות המתנשאות סביבה. בימים הראשונים של ההתיישבות החדשה בשילה נמצאו חרסים על הגבעות הללו שתוארכו לימי שפוט השופטים, זאת למרות ששרידי תרבות חומרית נמצאים דרך כלל לפנים מהחומה המקיפה תל ארכיאולוגי כמו בשילה. החוקרים התקשו להסביר את התופעה עד שרב היישוב, הרב אלחנן בן נון, ציטט ממשנתנו - "קדשים קלים... בכל הרואה". ועוד: חומה נמוכה, בגובה ברך אדם, נחשפה מעל חלק מהגבעות בדיוק בקו המפריד בין השטח שאפשר לראות ממנו את התל לבין השטח שממנו התל מוסתר.

מה פשר הקביעה "בכל הרואה"? במהלך ההיסטורי הנבנה במשנה העמדת המשכן בשילה איננה קובעת את העיר כבירה מבחינה ממלכתית. מרכז פולחן המלכד את השבטים – כן; מרכז לאומי פוליטי, כלכלי וביטחוני – עוד לא. רק בירושלים ייהפך כל השטח הנמצא בתוך החומה למיצויו של "מחנה ישראל". בתקופת שילה, מקום המשכן, הוא "מחנה השכינה", היה על פי ההשערה בצד הצפוני של העיר, כבמקדש בירושלים בימי המלך שלמה. מחנה ישראל נשאר מחוצה לו על פני הארץ, אך השאיפה היא שקיומו יתמקד בתוך חומה, בעיר המלכדת את העם במובן הארצי והמעשי. יושבים בחוץ ואוכלים קודשים קלים, אך מסתכלים פנימה.

הגמרא (דף קיח) מציעה ארבעה הסברים להלכה זו – בחינת "שתיים שהן ארבע". שני הסברים עומדים על ייחודה של ירושלים כמקום שאפשר לקיים בה את עבודת המקדש, אכילת שלמים. דרשות אלו מפרשות את העניין כביטוי לשילובם יחד של מחנה ישראל ומחנה השכינה; מקום שבו מתקיים המפגש המיוחל בין התהליך הארצי המתהווה של הקמת המלכות לבין הופעת ה"אנכי" שמעבר לזמן בעולם הזה. היות שלא התקיים שילוב זה בשילה, אין לראות את אכילת הקודשים הקלים שם כעבודה במלוא המובן, ולכן אפשר לקיימה מחוץ לקודש.

שני הסברים אחרים מפרשים את ההלכה על רקע הימצאותה של שילה בנחלת אפרים – אחד מבני יוסף (המשכן עצמו עמד על רצועה שיצאה מנחלת בנימין – כמו קודש הקודשים בירושלים). הסברים אלו מתמקדים בתכונתו של יוסף כמי "שעינו לא רצתה ליזון וליהנות מדבר שאינו שלו", למרות שניתן בידו כל אשר לאדונו, פוטיפר, כאשר היה "מושל בביתו". על רקע זה "כל הרואה" אינו ביטוי למעמד נחות של שילה לעומת ירושלים, אלא לסגולת המקום. האוכל מן הקודש תוך כדי התמלאות נפשו בראיית מקום השכינה בשילה מעניק קיום לעיניו של יוסף. כך, ברכת החיות שבעולם נראית כשייכת לבורא ולא כמקור סיפוק לרצונות האדם.

כתב הרב נפתלי צבי יהודה ברלין בפירושו "העמק דבר": "כל יסוד קדושת משכן שילה עמד בזכות גמילות חסד שרבה בשבט יוסף" (בראשית מח, יט) – שבט שירש מאביו את ברכת העין הטובה. כך הם בני שילה עד היום הזה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר